דברים שלא סיפרו לי על החלמה מפוסט־טראומה מורכבת
כבר הרבה זמן אני חיה עם התחושה הזאת שהעולם רואה רק את השכבות העליונות של הריפוי שלי.
את היצירה, את האור, את החיוך.
אבל מתחת לכל אלה יש גם כאב, ויש פצעים שעדיין נפתחים לפעמים, ויש דפוסים שממשיכים לעלות גם אחרי עבודה אינטנסיבית.
ובעיקר החלטתי לכתוב את זה כי רציתי לספר את האמת.
לא רק את הסיפור היפה של “לפני ואחרי”, אלא גם את כל מה שבאמצע.
את כל מה שלא סיפרו לי על איך באמת נראית ההחלמה.
וגם כי חשוב לי להגיד בקול רם וברור:
אין כאן פתרונות קסם.
זו לא דרך שעוברים פעם אחת וזהו. נגמר.
זו עבודה יומיומית, עדינה ואינטנסיבית, לפעמים צעד קדימה ושניים אחורה, והיא דורשת נוכחות, סבלנות והמון חמלה.
אז אני נושמת עמוק ושמה את זה כאן.
וכמו שזה נראה זו תהיה התחלה של סדרת פוסטים שמדברת בדיוק על זה —
החלמה מפוסט־טראומה מורכבת.
לא סיפרו לי שלא משנה כמה אני יודעת ומבינה, לפעמים עוד לפני שאני מבינה מה קורה אני פשוט מתנתקת.
הגוף נסגר, הראש מתרחק, הלב מתרחק.
זו לא בחירה, זו מערכת העצבים שלי שמגיבה כמו שלמדה פעם כשהמציאות הייתה מסוכנת מדי לעמוד מולה.
לא סיפרו לי שלא משנה כמה אהיה חכמה, מוכשרת ומהממת, אני עדיין נושאת בתוכי אשמה לא שלי.
אני מתקשה לסלוח לעצמי על טעויות קטנות, מרגישה אחריות כבדה מדי לרגשות ולתגובות של אחרים.
לא סיפרו לי שלא משנה כמה אעבוד על גבולות, לעיתים קרובות אני עדיין פוחדת להציב אותם.
עמוק בפנים עוד חי הפחד הישן: שאם אגיד "לא", אם אשמור על עצמי — יענישו אותי.
ייקחו ממני אהבה. ינטשו אותי.
לא סיפרו לי שלא משנה כמה פעמים אזכיר לעצמי ש"לטעות זה אנושי", אני עדיין פוחדת לטעות.
כי הגוף שלי זוכר ששם, פעם, טעות עלתה ביוקר.
וכשאני טועה ומי שמולי כועס — זה הכי נורא.
הגוף מגיב לפני שהמוח מבין.
הדופק עולה, הנשימה נתקעת, הראייה מצטמצמת.
בפנים נדלקת נורת אזהרה עתיקה: סכנה, סכנה, סכנה.
ואז הדפוס הישן חוזר — התנצלות מהירה מדי, הסברים אין־סופיים, ריצוי, ויתור על הגבולות שלי.
ואחר כך מגיעה הבושה, הקול שאומר "למה טעית?", "למה לא היית טובה יותר?".
היום אני כבר יודעת — זו לא האמת עליי, זו תכנית הישרדות ישנה שפועלת אוטומטית. עוד סימפטום.
וגם כשהחיים טובים ואני מוקפת באור ואהבה, אני עדיין פוגשת חרדות.
פוגשת מתח גופני מתמשך, דריכות יתר, מחשבות שמחפשות ומוצאות סכנה גם כשאין אחת כזו.
ושגם כשאני יודעת לזהות מערכות יחסים לא בריאות, לפעמים אני עדיין בתוכן.
לא כי אני לא רואה, לא כי אני לא מבינה שמגיע לי אחרת, אלא כי יש אנשים שהלב שלי פשוט מסרב לנטוש.
ויש מצבים שאני נמצאת בתוכם, ועד שדברים לא ישתנו אני לא יכולה לעשות שינויים גדולים.
לפעמים אלה בני משפחה, אנשים שמחוברים אליי בשורשים הכי עמוקים.
לפעמים אלה אנשים קרובים אחרים.
ואני לא מצליחה ואולי גם לא רוצה לנתק את הקשר, גם אם הוא כואב.
אז אני נשארת שם, מנסה לשרטט גבולות עדינים בתוך האהבה,
ללמוד איך לשמור על עצמי מבלי לנתק לגמרי.
וגם זה חלק מהריפוי — להבין שלא כל סיפור נגמר בסגירה מוחלטת.
לפעמים הריפוי הוא בלמידה איך להישאר קרובה לעצמי גם כשאני קרובה למי שקשה לי איתו.
אבל אולי הדבר החשוב מכול שלא סיפרו לי —
זה שהריפוי לא מוחק את הפצעים.
הוא לא מעלים את מה שהיה ולא מבטל את הכאב.
הוא משנה את הדרך שבה אני פוגשת אותם.
מלמד אותי לשהות בהם מבלי לברוח, לנשום לתוכם אור,
ולאט לאט לאפשר להם להיות חלק ממני מבלי להגדיר אותי.
וגם גיליתי שהדרך שלי לשם לא עוברת דרך הדחקה אלא דרך יצירה.
דרך הידיים שלי, דרך חומרי הטבע, דרך הזרים, הפטריות והדמויות הקטנות שאני יוצרת —
הפצעים מקבלים צורה וקול.
הם כבר לא רק כאב.
הם הופכים להיות משהו אחר.
משהו שנולד מתוך השברים ומביא איתו חיים חדשים.
משהו חי, עדין ויפה.
וזו מהות הקסם מבחינתי.
זו בשבילי האלכימיה האמיתית.
אז כן, למרות שקל לצייר את זה ככה ברשתות, הריפוי (לפחות שלי) לא נראה כמו סוף שמח אחרי סיפור קשה.
הוא נראה כמו חיים שלמים עם פצעים שעדיין כואבים לפעמים אבל כבר לא שולטים בי.
עם חלקים שעדיין רועדים, אבל כבר לא לבד.
ועם ידיים שממשיכות ליצור יופי גם מתוך השברים.
אני כאן. נוכחת. ובוחרת להישאר.
התמונה הזו צולמה אתמול בערב, אחרי יום שלם בגלריה.
אחרי יומיים של התקפי חרדה באתי הביתה, שמתי זר על הראש ונשכבתי על הספה.
התאורה היתה מושלמת וגם פילטרים תמיד עוזרים לי לראות את עצמי בתמונות...
ולא רואים בתמונה אבל מלפני, מאחורי ומצדדי שוכבים חתולים שתמיד נותנים לי נחמה.
