החלומות שלא העזתי לחלום
יש חלומות שאני לא יודעת שחלמתי – עד שהם מתגשמים.
כאילו חיו בתוכי מאז ומתמיד, אולי עוד לפני שידעתי לקרוא להם בשם,
וחיכו בשקט שאהיה מוכנה לפגוש אותם.
ככה זה מרגיש עם הגלריה.
אם מישהו היה אומר לילדה שהייתי, לזו שהרגישה זרה אפילו בבית שלה,
שיום אחד היא תעמוד בגלריה קסומה בלב השוק של דלית אל כרמל,
עם שותפה מקומית מוכשרת ואהובה לצידה – והיא תרגיש שם לראשונה שהיא בדיוק במקום הנכון –
היא הייתה צוחקת בביטול. לא כי לא רצתה להאמין, אלא כי לא ידעה שאפשר.
ובגלריה הזו קורה משהו שהוא הרבה יותר משתי יוצרות שמחליטות לשתף פעולה.
יש שם משהו שזורם מתוכנו ומבעד לנו,
משהו שמבקש לקרות דרכנו – משהו גדול מאיתנו.
תמיד אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שמאמין בו.
אבל גם ילדה פוסט־טראומטית צריכה לפחות אחד כזה.
ואני זכיתי בכמה – כאלה שראו אותי גם כשלא הצלחתי לראות את עצמי,
שלא ויתרו עליי גם כשהיה קל לוותר,
שעמדו שם עד שלמדתי לעמוד בעצמי.
ואולי זו בכלל המשמעות של כל זה –
לא להגיע ליעד מסוים, אלא לרגע שבו את יכולה להסתכל סביב ולומר לעצמך:
"אני פה. לא במקרה. אני שלמה גם עם כל מה שנשבר בי בדרך."
וזה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו.
בתוך הצבעים, הריחות והקסם של השוק והגלריה – אני מרגישה בבית.
אני מרגישה מטרה.
אני מרגישה שאני בדיוק במקום שבו אני אמורה להיות.
כי לפעמים העולם הקטן שאת יוצרת במו ידייך
הוא החלום הכי גדול – זה שלא העזת אפילו לחלום.
