כולם מדברים על הילדה הפנימית

אבל מי ידבר על הזקנה הפנימית?

אז כנראה שזו תהיה אני

תמיד מזכירים את הילדה הפנימית

את הצחוק, המשחק, התמימות,

את היד הקטנה שמבקשת חיבוק.

מעט מאוד מדברים על הזקנה.

על העץ העתיק שבתוכי,

על השורשים העמוקים,

החכמה והכוחות האדירים,

וכן, גם משא הגוף,

הכאבים,

העייפות של השנים.

הילדה מתקבלת באהבה,

היא סמל לאפשרות חדשה.

אבל את הזקנה

החברה מעלימה,

דוחקת לשוליים,

משתיקה את קולה.

ואיתה מושתקים גם

החכמה העתיקה,

הידע שנולד מניסיון החיים,

העוצמות הרכות

שנשאו חיים בגופן ויצרו ועולם.

ואני ?

אני נושאת את שתיהן ומרגישה שהעבודה שאני נקראת לה עכשיו היא לתת מקום לשתיהן.

הילדה שבי רוצה לשחק,

הזקנה שבי מזכירה לי לנשום,

להישען על אדמה יציבה,

ולהגביר את האור.

ואני , האישה שאני:

אני זו שיוצרת ומחזיקה את המרחב שבו הן נפגשות.

המרחב שבו שמחה וחכמה,

תמימות ונצחיות

כאב ואור

יכולים לשכון יחד.

ושם,

בתוך המפגש הזה,

אני מוצאת את הריפוי.

אני מוצאת את השלמות שלי.